האופטימיות של שרה

שרה גפני נולדה ב־1946 בטריפולי שבלוב בשם "סמינה". לשרה שתי אחיות ושני אחים, וכולם מוכרים כניצולי שואת יהודי לוב מלבדה, מאחר שנולדה לאחר המלחמה. אימה לא דיברה על מה שעברו, אולם שרה מתארת את ההקפדה היתרה שלא לזרוק אוכל, ואם בכל זאת נותרו שאריות מזון הקפידה האם לתת אותן לציפורים. את אביה מתארת שרה "ציוני מלידה". גם הוא חווה אנטישמיות. כשהודיע למוסלמים שאיתם עבד שהוא עתיד לעלות לארץ ספג התנכלויות רבות מצידם, חרף שנות עבודה רבות יחדיו וחיים משותפים. אבל זה לא ריפה את ידיו. "הוא אהב את הארץ וחיכה להגיע אליה", מספרת שרה. הציונות שספגה בביתה משפיעה עליה עד היום, ועיניה בורקות מהתרגשות למראה דגלי ישראל מתנוססים על גגות הבתים.

שרה עלתה לארץ עם הוריה ואחיותיה כשהייתה בת שנתיים, ואחיה הצטרפו בהמשך עקב פציעה. "כששמענו שהם הגיעו לארץ בשלום וממתינים בנמל חיפה זו הייתה השמחה הכי גדולה בעולם", היא מתארת בעיניים דומעות. המשפחה שוכנה במעברה בבנימינה באוהלים. "החיים היו קשים, אבל טובים. שכנות הייתה שכנות, אנשים היו טובים, היה כיף להיות במקום הזה", היא נזכרת. בהמשך עברה המשפחה לשיכון בנימינה. אביה של שרה עבד במועצה המקומית ובקק"ל, שם היה שותף לנטיעת עצים. בנוסף עבד בגני הנדיב, שם קבור הברון רוטשילד, שתרם רבות להקמתה של בנימינה. את הקבורה של עצמותיו בגן זוכרת שרה היטב, משום שלקחה חלק בטקס: "עמדנו הילדים בשתי שורות על השביל כשהעבירו את הארון בדרך לקבר".

בגיל 13 השתנו חייה. אביה, שהיה המפרנס העיקרי בבית, נהרג בתאונת דרכים. "שבר בבית. הגענו למצב שאין מה לאכול ולשתות". חרף גילה הצעיר היא מחליטה לעשות מעשה. "הלכתי לשכן שהיה ב'פועל המזרחי' וביקשתי עבודה". בחלוף מספר ימים הגיע השכן והזמין את שרה ליום ניסיון כסייעת בגן ילדים. שרה הייתה נחושה להוכיח את עצמה. "הכנתי צבעים, חמר, ניירות, הכול". בזכות נחישותה ועבודתה המקצועית התקבלה לתפקיד. היא עבדה שם שלוש שנים, ולאחר מכן הפכה לגננת בעצמה. היא קצרה הצלחות והמשיכה בעבודה זו עד לפרישתה. בחלוף השנים נסגר המעגל, ושרה מצאה את הגננת שאיתה עבדה בתחילת הדרך, שהצטלמה בסרטון בו סיפרה לבתה של שרה: "אימא שלך הייתה הכול בגן".

הנחישות של שרה עיצבה את מסלול חייה. כילדה סייעה לפרנסת הבית בימים הקשים שלאחר מות אביה, ואף הרוויחה את המקצוע שלה בהשקעה והרבה אהבה. לקשיים שעברה היא מתייחסת בסלחנות ובאמונה באומרה "הכול שליחות". ההווה, לעומת זאת, הרבה יותר מאיר. בחצר הגן שבו עבדה, נדמה כי כל השכונה מכירה אותה. האנשים שאנו פוגשות בדרך מתעניינים בשלומה, והיא מתעניינת בשלומם בחזרה ומאירה אליהם פנים. בנותיה ונכדיה מתגוררים קרוב מאוד, ומבקרים בקביעות בביתה, שדלתו תמיד פתוחה. אחת מבנותיה אף ממשיכה את דרכה כגננת, ומיישמת את החינוך שספגה מבית.