האהבות של רחמים

שלוש אהבות גדולות יש לו לרחמים פדלון. הראשונה רעייתו ויולה עליה השלום, השנייה המושבה בנימינה והשלישית מחצבת בנימינה שבה עבד במשך 40 שנה. עיניו נוצצות כשהוא מזכיר כל אחת מאהבות אלה.

סיפור חייו מתחיל בשנת 1938 עת נולד בטריפולי, לוב. בתקופת מלחמת העולם השנייה נלקח אביו בידי הנאצים למחנה עבודה, שם חלה ולאחר שחרורו נפטר. כך נשארה אימו לבדה, ונאלצה לגדל אותו ואת עשרת אחיו בתנאי עוני קשים.

בשנת 1951, כשהיה בן 13, עלתה המשפחה לארץ באוניית משא. לאחר שהייה קצרה ב"שער העלייה" הגיעו בני המשפחה למעברת בנימינה. בשנת 1954 עברו לביתם בבנימינה, ומאז בנימינה היא הבית שלו. כאן גם הכיר את רעייתו ויולה ז"ל, אהבתו הגדולה, שנפטרה לאחר כשבעים שנות חיים משותפים. ״היא הייתה אישה צנועה ובעלת לב זהב. אף פעם לא התלוננה, ויחד שום דבר לא חסַר לנו״, הוא משתף. רחמים וויולה הביאו לעולם עשרה ילדים. בתם מירב נפטרה כתוצאה ממום בלב בגיל 9, והכאב על מותה היה כפצע פתוח עבורם.

בשנת 1960 החל לעבוד במחצבת בנימינה, שם שימש במספר תפקידים. הוא התחיל בתפקיד פועל פשוט והתקדם להיות סגן מנהל המחצבה. אבל התפקיד האהוב עליו היה הממונה על ״הפיצוצים". ״כל חיי סבבו סביב המחצבה״, הוא מספר בהתרגשות. כשאנחנו מבקרים בה יחד הוא מצביע על האבנים ואומר בקול מלא גאווה: "האבנים של בנימינה הן האבנים הכי טובות והכי חזקות בארץ. בכל אתר ביקשו את האבנים שלנו״. הוא מרים את אחת האבנים מהרצפה, מסביר לי למה היא משמשת ומשבח את תכונותיה של האבן הבנימינית.

״המחצבה הביאה לנו פרנסה, ברוך השם. אשתי ויולה, שגידלה עשרה ילדים, הייתה שרת האוצר והממונה על הבית ועל החינוך״, הוא מתאר בחן. לרחמים 38 נכדים ו־12 נינים, והוא ממשיך ליהנות ממשפחתו ומבנימינה מושבתו האהובה.