אני בנימיני

את הראיון עם אבא שלי קבעתי לשעות הערב, אחרי העבודה שלו ואחרי העבודה בכרם שבפאתי המושבה, שם הוא ממשיך במסורת המשפחתית של עבודת אדמה. את הכרם הוא מטפח בשעות הפנאי, "חקלאי של שבת" הוא קורא לזה. ״בשביל לקבל תוצר צריך להשקיע״, הוא קשוב לצרכיו ולא יישן בלילה עד שאחרונת המשימות תתבצע, מכיר כל שורה מתחילתה ועד סופה. "זאת אהבה לאדמה", למה שהכרם מייצג עבורו – משפחה, שורשיות וציונות. הוא מאמין כי ״אם חקלאות כאן, מולדת כאן״ (מ׳ סמילנסקי), לפי סיסמת בית הספר החקלאי שבו התחנך.

הודי (יהודה) יליד 1956, בן למייסדי המקום. סבו וסבתו מרדכי ונעמי פייקוביץ' הגיעו לכאן כשעוד היו ביצות, יחד עם קבוצה נוספת של מתיישבים. לימים היה מרדכי לראש המועצה הראשון של בנימינה למשך חמש קדנציות, אשר במהלכן הוקמו אבני דרך מרכזיות כמו היקב, המחצבה, אזור התעשייה, בתי קרקע לעולים החדשים ועוד.

אימו, מקסימה, הייתה הילדה הראשונה שנולדה כאן, בטרם נבנו בתי המושבה. בתחילת שנות הארבעים המושבה הצעירה בנימינה עזרה למושבה הוותיקה ממנה, גבעת עדה, להילחם בפרעות. נחמן, אביו של הודי, מראשוני פתח תקווה, הגיע רכוב על סוס כדי לעזור להגן על המושבות. מקסימה הייתה אחראית להביא מים ואוכל לשומרים. באחת הפעמים, תחת העץ שכונה ״אלון השומרים" מבטיהם הצטלבו, ומאז הקשר הלך והתחזק לנישואים, שלושה ילדים, והרבה נכדים ונינים.

אבי מספר על בנימינה של אז בגעגוע: "זאת הייתה מושבה קטנה, מקום עם הרבה אהבה". הייתה מעין חובה נימוסית להגיד שלום ברחוב, אוי ואבוי אם אימא שלו תדע שהודי הקטן לא אמר למישהו שלום. חיוכו השובב עולה בפניו כשהוא מספר על החוויות מפעם, וגם אני מפליגה בדמיון לעבר זיכרונותיו.

כשכיהן סבו כראש מועצה היה עובר ליד הגן של הודי, אותו גן שהתחנכו בו בנותיו וכעת נכדיו, לבוש במדי חאקי פשוטים העביר אותו מעל הגדר ולקח אותו לביקור קצר בבניין המועצה שכלל תמיד גם וופל מתוק בהפתעה. את רוב זמנם העבירו הודי וחבורתו מחוץ לבית. אבי נזכר איך יום אחד חבריו רצו ללמד אותו לרכוב על אופניים. הירידה של רחוב המייסדים נראתה להם מקום אידיאלי, חשבו שאולי ככה יחסכו בהסברים. אבי נענה לאתגר וכשהוא ממש בתחילת הדרך, הגיח מהצד עדר פרות. הודי לא הצליח לשלוט בכידון ונכנס בעדר בעוד חבריו מנסים לחלצו. לפרות ולילד שלום. מעין ריזיקה שלוקחים כשמחליטים לרכוב על אופניים במושבה חקלאית. קבוצת גילו הייתה גדולה ודומיננטית בבנימינה, ילדי הבייבי בום של מבצע סיני. הם היו מארגנים משחקים, אש לילה, מסיבות, השמעת תקליטים, יציאות לבתי הקולנוע – וכולם רצו לקחת חלק בחגיגה.

בחייו הבוגרים המשיך לגור בבנימינה, התחתן עם אורנה וכאן הקימו את משפחתם, במקום שניטעו בו שורשיו. אבי התחנך על ערכים של עשייה ציבורית והתנדבות ובחר להמשיך זאת, איש של מעשים. במשך 13 שנים לקח חלק בפעילות ציבורית במתנ"ס בנימינה והיה פעיל בהנהלה בהתנדבות מלאה. מטרתו העיקרית הייתה שילדי המושבה כולם יהנו מהפעילויות והחוגים, וכך היה. כבר 40 שנה הוא מתנדב במשטרה ומקפיד לעשות זאת בבנימינה עצמה, להגן על היישוב שבו הוא חי. הודי מחובר מאוד למקום שבו גדל והעביר זאת הלאה לארבע בנותיו, חתניו ונכדיו. כך, בסיפורה של מושבה לא מאוד מבוגרת, אך לא מאוד צעירה, שזור לו סיפור משפחתי המסמל המשכיות שנעה בין עבר, הווה ועתיד.