על מלחמה ועל תקומה: סיפורו של מהנדס

מדי חורף מהדורות החדשות מסקרות באדיקות את מצב הכינרת, המהווה את מקור המים של ישראל, ומקור החיים. אולם, מעטים יודעים שמי שעומד בין היתר, מאחורי תחנת השאיבה האחראית על כך, הוא מהנדס החשמל עמוס עציון ממושב גיבתון. "הקמת התחנה בכינרת הפועלת עד היום היא גולת הכותרת של עשייתי", הוא משתף. תחילת סיפורו בשנת 1928, אז נולד לזוג הורים שעלו מאוקראינה, והתגוררו ברחובות עד שגילו את גיבתון, היישוב המתהווה במועצה האזורית ברנר. באותם ימים, כשלא הרבה בתים ושדות עיצבו את נופיה של גיבתון, הגיעו הוריו ליישוב החלוצי ונטעו בו את שורשיהם. עמוס היה אז רק בן חמש וגדל על ערכי היישוב - ציונות ואהבת הארץ.
בנעוריו למד בגימנסיה "הרצליה" בתל אביב, לאחר שקיבל סטפנדיה (מלגת לימודים) מיוחדת. כשהיה בן עשרים התרחש אחד האירועים המשמעותיים בחייו: הוא התגייס להילחם במלחמת העצמאות. המלחמה הייתה קשה ועקובה מדם. ב-25 לפברואר, 1948, הוא נסע בירושלים בליווי שיירות, כשמטרתם לתקוף את האויב בואדי ג'וז, באזור ירושלים. "הקליעים שרקו לידי, ואז פצעו אותי שני כדורים חודרי שריון, ופגעו לי ביד ובבטן", הוא נזכר. הפציעה הייתה חמורה. הרכב בו נסע עמוס פרץ בקושי את המחסום ושינה את מסלולו אל בית החולים "הדסה" בהר הצופים. בבית החולים הוא נותח אך המשיך לסבול מסיבוכים. "כשהגעתי אמר לי הרופא : אילו היית מחכה למחר, ככל הנראה היית מת".
אחרי תקופת שיקום מורכבת, הוא זכה בתמיכה ממשלתית ללימודים גבוהים, בתור נכה צה"ל. את ארבע השנים הבאות הוא בילה בטכניון בחיפה, שם למד לימודי הנדסת חשמל. כשסיים את לימודיו החל לעבוד ב"שחם", חברת בת של חברת המים "מקורות". הוא התגלה כמהנדס מוכשר, בעל יכולות גבוהות. פרויקטים רבים וחיוניים עברו תחת ידיו, שכללו התקנת תחנות שאיבה, תכנון, הקמה והפעלה בכל הארץ, בין היתר גם באילת ובירדן. "בשנת 1956 נשלחנו לחצי האי סיני שנכבש מידי המצרים, כדי להעביר את תחנות השאיבה שהיו שם לארץ", הוא משתף. בהמשך הקים עמוס חברה עצמאית "עציון הנדסת חשמל", אותה ניהל במשך שנים. "כיום מנהל אותה הבן שלי," הוא מציין בגאווה.
עמוס היה נשוי לרינה, שנפטרה לפני עשר שנים. היא עסקה בהנדסה כימית. יש להם שני ילדים: בת העוסקת ברפואה ובן הממשיך את המסורת כמהנדס חשמל. מאז שנישא, התגורר עמוס ביישובים שונים, אך כשאביו נפטר בגיבתון, בשנת 1972, הוא חזר אל יישוב ילדותו. "זה מקום טוב", הוא אומר בחיבה. "מקום כפרי, ירוק. לכל אחד יש ארבעה וחצי דונם שהיא חלקת האלוהים שלו. לגיבתון יש משמעות רגשית עבורי. פה גדלתי".
הערכים שמנחים אותו כל חייו, הם אותם הערכים שעליהם גדל בגיבתון. במשך השנים, הקריב למען הארץ, במלחמה ובעשייה. הוא נפצע עבורה והשקיע את כוחו ומרצו לשכלל את תשתיותיה. את העשייה שלו הוא עשה מתוך אחריות ומחויבות, ובמבט לאחור כשהוא מונה את ההישגים שעליהם עמל הוא מסכם: "תמיד עשיתי כמיטב יכולתי".