הבית האחרון בגטו

בין התמונות ותעודות ההוקרה שבביתו של משה דגן, לצד תמונות שמתארות נוף אירופאי מקסים, בולטת תמונה אחת של גדרות תיל. לא קשה לנחש שהיא צולמה במחנה כפייה נאצי. התמונה מספרת קצת את מה שקשה לספר במילים, ומהווה חלק מסיפורו של משה דגן.

משה נולד בפיוטרקוב שבפולין, בבית האחרון בגטו. הוא היה נער בן 18 כשפרצה השואה. הוריו נרצחו בטרבלינקה בזמן שהוא נשלח לאושוויץ. המספר על זרועו מעיד על כך שגם הוא עבר במדורי הסבל של המחנה. משה הועבר בין מחנות שונים. האחרון שבהם היה מחנה אבנזיי, שם שהה חודש, עד ששוחרר בידי האמריקאים. "זה היה בשלושים לאפריל 1944", הוא אומר. יש תאריכים שלא שוכחים.

מלבד משה היחידה שניצלה ממשפחתו שנספתה בשואה, הייתה אחותו שרה. לאחר המלחמה משה הגיע לאיטליה, שם עבר קורס הכשרה לפלמ"ח ולהגנה, במטרה להפוך לפלוגה מגוייסת. "זו הייתה הוראה של בן גוריון", הוא מספר. "נסענו לבאזל שבשווייץ, שם התכנס הקונגרס הציוני. היינו קבוצה של שלושים איש ונסענו לשמור על הסדר בכנס. אחר כך בן גוריון החליט שנעלה לארץ".

העלייה לישראל כמובן הייתה בלתי לגאלית. האונייה, שנשאה כ-250 איש, הפליגה מאיטליה, אך כדי להטעות את הבריטים היא שטה כעשרה ימים לכיוון שונה. "באמצע הדרך עשינו פרסה והגענו לנכבה", הוא משחזר. "בנכבה האונייה נעצרה על השרטון. האחראים, הקפטן והילדים - כולם יצאו בסירה, לא ראיתי אותם יותר. היינו במרחק מאתיים מטר מהחוף. מישהו מהפלמ"ח אמר לנו: 'מי שיודע לשחות, שיקפוץ'. קפצתי למים. אל החוף הגעתי בשחייה... את הכל השארתי באונייה, רק את הנעליים שלי הבאתי איתי". משה מצא את עצמו בנכבה, פלמ"חניק צעיר שראה הרבה מדי, חסר כל. "שאלתי מישהי איפה אני. היא אמרה לי שאני בנכבה, ואז שאלה מאיפה אני. אמרתי לה שאני מפיוטריקוב, והיא מייד שאלה אותי אם הכרתי אדם בשם צבי מולדוביץ. הכרתי אותו, בוודאי שהכרתי. הוא היה המדריך שלי בשומר הצעיר". ההכרות הזאת נגעה לליבה של האישה, ומאותו יום היא אירחה את משה בביתה, עד שהתאקלם בארץ והגיע לגבתון.

כשהתיישב בגבתון, החל משה לעבוד בכור האטומי, בנחל שורק, שם הקדיש למדינה את כוחו ומרצו עד שפרש לפנסיה. במקביל שירת כצנחן בצה"ל ולחם במלחמות ישראל, והתמונה שהוא אוחז בידו מימים אלו, היא רק זיכרון אחד מרבים. בארץ הקים משפחה: הוא נישא לאביבה, ולהם שני ילדים ושמונה נכדים. את גבתון הוא אוהב בכל ליבו. "זה מקום נהדר", הוא אומר, למרות שהאהבה הזו לא הייתה תמיד מובנת מאליה: "גרנו פה בחדר אחד, שני הורים וילד, אפילו שירותים לא היה לנו", הוא נזכר. למרות התנאים הקשים הוא נקשר לגבתון, וגם גבתון אינה יכולה בלעדיו. מסע הנדודים של משה התחיל בפולין, בבית האחרון בגטו, והיה רצוף בגבורה. פעמים רבות מדי נשף המוות בעורפו של הנער מפיוטרקוב. פעמים רבות מדי הוא היה צריך להיאבק בבלתי אפשרי. אבל למול גדרות התיל המחושמלות של אושוויץ, ניצב הבית שבנה בגבתון, יציב וחם, מכריז על כך שהמסע הארוך, על אף הכל, הוביל אותו לנחלה.