בין שדות הקרב לשדות התירס

סיפור חייו של אלימלך שפרלינג נע בין הקווים היפים והפסטורליים של שדות התירס לקווים האדומים ויורקי האש של שדות הקרב. הניגודים חיים בדמותו, באהבה שלו לחום ולשקט שבחקלאות, מול ההצטיינות שלו כאלוף משנה במלחמות הקשות ביותר שידעה ישראל. משהו אחד אפשר לומר בבירור: לאדמה הזו הוא קשור, בקשר של אהבה ומחויבות.
אלימלך שפרלינג נולד בפולין בשנת 1946. אביו היה בנו של הרב מלבוב שבאוקראינה. הרב נהרג ביום פרוץ מלחמת העולם השנייה, ב-1 לספטמבר 1939, מה שגרם לאביו של אלימלך לברוח לרוסיה. גם סבה של אמו נהרג במלחמה, ביום הכיפורים של אותה שנה, וגם היא עזבה את פולין לכיוון רוסיה. לאחר המלחמה החליטו הוריו של אלימלך לעלות לארץ, במסע נדודים ארוך שהחל במינסק שבבלרוס, דרך פולין, גרמניה וצרפת. בשנת 1949 הגיעה המשפחה לארץ, ישירות למושב בניה והיו ממייסדיו. אלימלך, הילד שעבר כמעט בכל אירופה, מצא במושב בית לתמיד. "מאז גיל שש עסקתי בחקלאות כדי לסייע להוריי", הוא מספר. "חרשתי באדמה תלמים עם סוס ומחרשה, העברתי קווי מים בעת גידול התירס, קטפתי ירקות ופירות... היינו חוזרים מבית הספר ישר אל השדה, לעזור להורים".
השירות הצבאי שלו החל בקסטינה, בחיל השריון. באותם ימים פרצה מלחמת ששת הימים, יריית הפתיחה לשירות צבאי ארוך ורצוף מלחמות. "הייתי בששת הימים, במלחמת ההתשה בסיני, במלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון הראשונה", הוא אומר. "ומכולן אני זוכר בעיקר את מלחמת יום הכיפורים. חבריי נהרגו שם". ביום הכיפורים שירת אלימלך כקצין תחזוקה ברמת הגולן. החטיבה, בראשות הקמב"ץ, יהודה ווינק (לימים מפכ"ל המשטרה), התארגנה לפרוץ למובלעת סורית בחנה ארנבה. "היינו חטיבת מילואים, בחורים צעירים. בצומת נפח הרמנו אנדרטה לזכר הנופלים. בפריצה לחנה ארנבה הייתה מתקפה סורית אדירה, מי שלא חבש כובע פלדה עף באוויר ונהרג. אני עפתי מהג'יפ, וחטפתי כוויות ושטפי דם בכל הגוף", הוא משחזר. זיכרון עליז יותר מתקופת הצבא הוא קבלת דרגת הקצונה שלו. הייתי בגדוד 82 ובמהלך חתונה של אחד הקצינים, העניקו לי ולשלושת חבריי את דרגת הסגן ופתחו לכבודנו שמפניה. זו הייתה אופנה שכזו לשלב בין השמחות". אלימלך שירת בצה"ל שנים ארוכות וסיים כאלוף משנה. במהלך שירותו זכה לרגע מרגש נוסף בטקס הסיום של לימודיו במכללה לביטחון לאומי: "בסיום לימודיי הבאתי את הורי ואשתי לטקס הסיום, כשיצחק רבין ז"ל לחץ את ידיי. הורי בכו כאשר קיבלתי את תעודה בוגר אוניברסיטת תל אביב, כי את התיכון לא סיימתי מאחר ועזרתי להם במשק".
אחרי 25 שנה בצבא הוא חזר להרגיש בכפות ידיו את הטבע כמו בילדותו, ובעצת חבר נטע מטע זיתים כדי להפיק שמן זית. כמו בילדותו "בחקלאות יש לך את החום, השקט והעצמאות לעשות כרצונך", הוא אומר. המטע קיים כבר חמש שנים והשנה לראשונה יופק בו שמן זית.
במשך 10 שנים עמד אלימלך בראש ועד המושב. הוא נזכר בסיפוק בפעילות שהוביל – הקמת גן, מועדון, ניהול אירועים... המושב היווה את תבנית חייו, המסגרת הבטוחה, המוכרת והאהובה, שתחמה את כל ההתרחשויות הסוערות שעברו עליו בגבולות של ביטחון. "אני דור המשך במושב, וזה מה שהמקום הזה מייצג עבורי, להמשיך את מה שעשו הוריי, לתמוך באדמה ובחקלאות", הוא מסביר. אחרי שנים של קרבות, הוא שב לחיות מקרוב את האדמה שעליה הגן, ולקטוף מחדש את פירותיה.